סיפורים ומאמרים

לפעמים אנחנו שמים לעצמנו יעד בחיים. כמו להקליד כתובת בווייז ולצאת לדרך. פונים לפי ההנחיות, עוקבים אחרי מה שנראה ברור ומכוון, מתקדמים, מתמודדים עם רמזורים אדומים, פקקים, האטות.ואז מגיע עיכוב בלתי צפוי. תאונה, שוטר, תדלוק באמצע הדרך, אוויר שחסר בצמיגים. רגעים שבהם אנחנו עוצרים כי אין ברירה, אבל אולי, רק אולי הם בעצם סימן

לכל אחד יש את הרגע שבו שינוי עומד בפתח, החלטה שמרחפת באוויר, צעד ראשון במשהו שלא עשה בעבר. זה יכול להיות אתגר מקצועי, שינוי דפוסי חשיבה או התנהגות, התמודדות עם רגש חדש או מצב לא מוכר. לפעמים זה מרגש ומסקרן, אבל לא פעם זה גם מטלטל. כי כשהמוח מזהה משהו חדש ולא מוכר, מיד נדלק בו אור אדום: "האם זה בטוח? האם אצליח? מה יקרה אם לא?"

מה הקשר בין קונסטלציה לאינסטלציה? שתי מילים לועזיות, שנשמעות דומה, אחת מהעולם הטיפולי, השנייה מעולם קצת אחר...

עלו בי הרהורים על שני כוחות שפועלים בתוכנו: האגו האנושי שמנסה להגן, להבין, לנתח, לצפות מראש. ומנגד התודעה הקולקטיבית, שהיא משהו עמוק ורחב יותר, שמרגישים אותו דווקא כשמרפים לרגע מהצורך לדעת. במרחב של קונסטלציה משפחתית, שאני מלווה בו אנשים, אני רואה את המפגש בין שני הכוחות האלו. זה קורה כשהאדם מסכים, אפילו לרגע, להניח את הסיפור האישי בצד ופוגש משהו שהוא לא "אני", שעדיין מרגיש מאוד אישי.

שמחה היא אחד הרגשות הראשוניים והטבעיים ביותר שלנו. תינוק בא לעולם כשהוא חווה שמחה באופן טהור. כל עוד הוא מטופל, שבע, מוחזק בידיים אוהבות, הוא פשוט שמח. ולא כי הוא השיג משהו או "הרוויח" את זה, אלא כי זה פשוט המצב הבסיסי שלו. ואז הוא גדל, ובלי לשים לב, השמחה שהייתה חלק ממו הופכת למשהו שצריך לחפש אחריו. לפעמים פתאום היא נעלמת, לפעמים היא מופיעה לרגע ואז שוב מתפוגגת, ולפעמים הוא כבר לא בטוח אם היא אמיתית או רק ביטוי של התרגשות רגעית.

במפגשים שלי עם הורים אני פוגשת לא מעט כאלה, שנמצאים במעגל מתיש של אשמה. הם מרגישים שהם לא מספיק טובים, שהם לא ההורים ה"מושלמים" שהילדים שלהם צריכים. הם מתאמצים להיות הורים מיטביים, כאלה שיודעים מה נכון, שלא טועים ושיש להם תשובה (כמעט) לכל דבר וכשמשהו מתערער אצלם הם מרגישים תחושת כישלון.

לפני כמה חודשים הגיע אליי בחור לקליניקה. הוא בא עם מטרה, נחוש לשנות משהו מהותי בחיים שלו. כשהתחלנו, כמעט ולא ביטא רגשות. הכול נשאר מאחורי חומה בצורה, ולא הייתי בטוחה אם מה שאנחנו עושים מחלחל פנימה.

שמעתם פעם את המשפט "מה שהיה, היה, עדיף להשאיר את זה בעבר"? מאמא, אבא, סבא או סבתא, או מאחד הדודים המבוגרים. בסך הכל זה נשמע די הגיוני, בשביל מה לעורר כאבים ישנים? מה בוער לפתוח תיבת פנדורה, אם אפשר פשוט להמשיך הלאה?

אתם במפגש חברתי אולי גם עם אנשים שאתם לא מכירים, ומישהו אומר "אתה תהיה סבא שלי היום". ככה בערך מתחילה החוויה של להיות נציג בקונסטלציה משפחתית, וככה זה מרגיש (בלי יותר מדי דרמות):

תהיתם פעם למה אתם מגיבים בצורה מסוימת במצבים שונים? למה יש לכם פחדים או התנהגויות שלא תמיד מובנות לכם? התשובה לשאלות האלה יכולה להיות טמונה בעבר המשפחתי שלכם, לא רק בחוויות שלכם אלא גם באלו של ההורים שלכם, הסבים והסבתות ואפילו אבות אבותיכם.

אצל רובנו הסתרה בחיים הבוגרים מתחילה בעצם כבר בתקופת הילדות. מגיל צעיר אנו קולטים את המסרים הסמויים והגלויים שמעבירים לנו ההורים לגבי מה מותר להרגיש ולהביע ומה לא: בפן הגלוי, אמירות כמו "להיות חזק ולא להראות חולשה מול אחרים" או "לשמור על הופעה מושלמת". בפן הסמוי, הם עשויים להגיב בביקורת או דחייה כשאנחנו, כילדים, מביעים רגשות "שליליים" כמו כעס, פחד או עצב.

דמיינו צעירה (תאומה, אנחנו עוד נחזור לזה) שתמיד מאחרת. לא משנה כמה היא מנסה, תמיד מגיעה 15 דקות אחרי הזמן: מאחרת לחברים, לעבודה, תמיד מאחרת ולא מבינה למה זה קורה. באחד המפגשים בקליניקה כשעבדנו על ה"איחור הכרוני". באמצעות שימוש בטכניקת ציר הזמן, עלה שסיפור האיחור התחיל עוד לפני שנולדה.