סיפורים ומאמרים

מה הקשר בין קונסטלציה לאינסטלציה? שתי מילים לועזיות, שנשמעות דומה, אחת מהעולם הטיפולי, השנייה מעולם קצת אחר...

עלו בי הרהורים על שני כוחות שפועלים בתוכנו: האגו האנושי שמנסה להגן, להבין, לנתח, לצפות מראש. ומנגד התודעה הקולקטיבית, שהיא משהו עמוק ורחב יותר, שמרגישים אותו דווקא כשמרפים לרגע מהצורך לדעת. במרחב של קונסטלציה משפחתית, שאני מלווה בו אנשים, אני רואה את המפגש בין שני הכוחות האלו. זה קורה כשהאדם מסכים, אפילו לרגע, להניח את הסיפור האישי בצד ופוגש משהו שהוא לא "אני", שעדיין מרגיש מאוד אישי.

שמחה היא אחד הרגשות הראשוניים והטבעיים ביותר שלנו. תינוק בא לעולם כשהוא חווה שמחה באופן טהור. כל עוד הוא מטופל, שבע, מוחזק בידיים אוהבות, הוא פשוט שמח. ולא כי הוא השיג משהו או "הרוויח" את זה, אלא כי זה פשוט המצב הבסיסי שלו. ואז הוא גדל, ובלי לשים לב, השמחה שהייתה חלק ממו הופכת למשהו שצריך לחפש אחריו. לפעמים פתאום היא נעלמת, לפעמים היא מופיעה לרגע ואז שוב מתפוגגת, ולפעמים הוא כבר לא בטוח אם היא אמיתית או רק ביטוי של התרגשות רגעית.

במפגשים שלי עם הורים אני פוגשת לא מעט כאלה, שנמצאים במעגל מתיש של אשמה. הם מרגישים שהם לא מספיק טובים, שהם לא ההורים ה"מושלמים" שהילדים שלהם צריכים. הם מתאמצים להיות הורים מיטביים, כאלה שיודעים מה נכון, שלא טועים ושיש להם תשובה (כמעט) לכל דבר וכשמשהו מתערער אצלם הם מרגישים תחושת כישלון.

לפני כמה חודשים הגיע אליי בחור לקליניקה. הוא בא עם מטרה, נחוש לשנות משהו מהותי בחיים שלו. כשהתחלנו, כמעט ולא ביטא רגשות. הכול נשאר מאחורי חומה בצורה, ולא הייתי בטוחה אם מה שאנחנו עושים מחלחל פנימה.

שמעתם פעם את המשפט "מה שהיה, היה, עדיף להשאיר את זה בעבר"? מאמא, אבא, סבא או סבתא, או מאחד הדודים המבוגרים. בסך הכל זה נשמע די הגיוני, בשביל מה לעורר כאבים ישנים? מה בוער לפתוח תיבת פנדורה, אם אפשר פשוט להמשיך הלאה?

אתם במפגש חברתי אולי גם עם אנשים שאתם לא מכירים, ומישהו אומר "אתה תהיה סבא שלי היום". ככה בערך מתחילה החוויה של להיות נציג בקונסטלציה משפחתית, וככה זה מרגיש (בלי יותר מדי דרמות):

תהיתם פעם למה אתם מגיבים בצורה מסוימת במצבים שונים? למה יש לכם פחדים או התנהגויות שלא תמיד מובנות לכם? התשובה לשאלות האלה יכולה להיות טמונה בעבר המשפחתי שלכם, לא רק בחוויות שלכם אלא גם באלו של ההורים שלכם, הסבים והסבתות ואפילו אבות אבותיכם.

אצל רובנו הסתרה בחיים הבוגרים מתחילה בעצם כבר בתקופת הילדות. מגיל צעיר אנו קולטים את המסרים הסמויים והגלויים שמעבירים לנו ההורים לגבי מה מותר להרגיש ולהביע ומה לא: בפן הגלוי, אמירות כמו "להיות חזק ולא להראות חולשה מול אחרים" או "לשמור על הופעה מושלמת". בפן הסמוי, הם עשויים להגיב בביקורת או דחייה כשאנחנו, כילדים, מביעים רגשות "שליליים" כמו כעס, פחד או עצב.

דמיינו צעירה (תאומה, אנחנו עוד נחזור לזה) שתמיד מאחרת. לא משנה כמה היא מנסה, תמיד מגיעה 15 דקות אחרי הזמן: מאחרת לחברים, לעבודה, תמיד מאחרת ולא מבינה למה זה קורה. באחד המפגשים בקליניקה כשעבדנו על ה"איחור הכרוני". באמצעות שימוש בטכניקת ציר הזמן, עלה שסיפור האיחור התחיל עוד לפני שנולדה.

פיטר פן הגיע לקליניקה שלי לאחר שנים ארוכות של קשיים בניהול מערכות יחסים קרובות וארוכות טווח. למרות החיוך הקבוע על פניו התברר די במהירות, כי פיטר מתמודד עם אתגרים בתחום הרגשי והבין אישי. כבר בפגישות הראשונות עלו טראומות מהילדות המוקדמת של פיטר, שהותירו בו חותם עמוק. הוא נולד להורים, שנטשו אותו בגיל צעיר. הוא חווה התעלמות רגשית וחוסר יכולת לקשור קשרים בטוחים עם דמויות משמעותיות בחייו.

אחרי שעזרתי לפינוקיו להשאיר את השקרים בעבר ולשלגיה להשתחרר מטראומות הילדות, הגיעה אלי לקליניקה אריאל "בת הים הקטנה" עם רגשות אשמה קשים. אריאל שיתפה אותי, שאחרי שעזבה את ממלכת הים של אביה, המלך טריטון, והחליטה להישאר על היבשה עם אהובה הנסיך אריק, היא נכנסה ללופ של קונפליקטים פנימיים. מצד אחד, הרצון לחיות את חייה כפי שהיא חפצה ולממש את עצמה כאישה חופשית ואותנטית. מצד שני, הקושי לעזוב את מסגרת המשפחה והסביבה המוכרת והאהובה מתחת לים.