"הכל קורה לטובה" – אחד המשפטים הכי מעצבנים לשמוע (בדיוק כשלא צריך)

כשנשפך קפה על החולצה רגע לפני פגישה חשובה.כשהודיעו לך שלא התקבלת לעבודה שממש רצית.כשרכב דפק את האוטו שלך בחניה, ברח והשאיר אותך עם מעיכה רצינית… ובלי פתק (אמיתי לגמרי מלפני שלושה ימים).

זה מעצבן.אלה עוד רגעים שאפשר לעכל: החולצה הולכת לכביסה, עבודה אחרת כנראה תגיע. הרכב יכנס למוסך, וזה יכאב בכיס, אבל בסוף יסתדר.

אבל מה קורה, כשממש כואב? כשהגוף נפגע, כשהלב נשבר, כשיש אובדן, פרידה או שבר שקשה להכיל? איך אפשר לומר אז ש"הכל קורה לטובה"? יש מי שיאמר: זו הדרך של אלוהים/של החיים, ושיש סיבה לכל דבר.

לא תמיד אפשר להבין או לקבל אותה. בטח לא כשזה עדיין כואב.

אבל אני כן מאמינה, שאין מקריות. שיש דברים שקורים כדי לעורר אותנו, לחדד כיוון, להחזיר אותנו אל עצמנו...שגם הכאב לפעמים מחזיק בתוכו פוטנציאל לשינוי, שלא היה מגיע אחרת.

מותו של אבי היה רגע כזה עבורי. לא רגע של הארה, רק של בחירה: מה אני עושה עכשיו, איך אני ממשיכה מכאן. ואני רואה, בדיעבד, איך כל כך הרבה נקודות שלא בחרתי בהן בחיי, הובילו אותי למקומות שבדיוק אליהם הייתי צריכה להגיע.

אז אני לא ממש אוהבת את המשפט הזה, בעיקר כשהוא נאמר בזמן הלא נכון. אבל אני כן לומדת, כל פעם קצת יותר, להקשיב לדרך שהוא מרמז עליה. אני מזהה את זה גם אצל א.נשים, שאני מלווה. כמעט תמיד, נקודת השבר היא  לא סוף הסיפור, היא נקודת מפנה. גם אם לא מיד, וגם כשלוקח זמן להבין.

ואולי המשפט הזה: "הכל קורה לטובה" נכון רק כשהוא נאמר בלחש, או כשכבר עבר זמן. אולי רק כשהלב מספיק חזק להסתכל אחורה ולראות איך דווקא מתוך הקושי יצא משהו אחר.

יש מצב, שלא צריך למהר לומר אותו. עדיף פשוט להיות שם, לצד מי שכואב, ולתת לכאב מקום. כמו שהוא. ואז, לא בטוח שהכול יהיה טוב, אבל יתכן שמשהו טוב יצמח מתוכו.