עוגנים ויתדות – פחד, הצפה וכוחות שדוחפים קדימה

לכל אחד יש את הרגע שבו שינוי עומד בפתח, החלטה שמרחפת באוויר, צעד ראשון במשהו שלא עשה בעבר. זה יכול להיות אתגר מקצועי, שינוי דפוסי חשיבה או התנהגות, התמודדות עם רגש חדש או מצב לא מוכר. לפעמים זה מרגש ומסקרן, אבל לא פעם זה גם מטלטל. כי כשהמוח מזהה משהו חדש ולא מוכר, מיד נדלקת בו נורה אדומה: "האם זה בטוח? האם אצליח? מה יקרה אם לא?" המחשבות מתחילות לרוץ, הגוף מגיב, הרבה פעמים נחווית הצפה רגשית. כל מנגנוני ההגנה קופצים לפעולה, לפעמים האוטומט הוא להימנע, לדחות, להתנתק. לפעמים הוא דוחף קדימה במאמץ מוגבר, כאילו צריך לשלוט בסיטואציה בכל מחיר. העניין הוא שהרבה פעמים, התחושה הזו לא נובעת מחוסר יכולת אמיתית אלא משיכחה של הכוחות שכבר קיימים. כשזה קורה לכם, תזכרו שאתם לא באמת מתחילים מאפס. בעצם יש לכם כל מה שצריך כדי להתמודד. פשוט צריך להיזכר בזה. 

העוגנים – הכוחות שמחזיקים מבפנים

העוגנים הם כל מה שכבר יש לכם, כל המשאבים שנמצאים בתוככם גם אם שכחתם שהם שם. הכוחות שהתפתחו לאורך הדרך, אפילו שלא תמיד נתתם עליהם את הדעת: עוגן יכול להיות ניסיון קודם – לא רק כדבר שכבר עשיתם, אלא כמשאב פנימי שנצבר בתוככם, כעדות שקטה אך עוצמתית לכך שכבר התמודדתם, כבר הצלחתם בעבר. הניסיון הזה, כשהוא חי בזיכרון הפנימי כתחושת מסוגלות, הופך לעוגן שמחזיק אתכם ברגעים של חוסר ודאות. עוגן יכול להיות חוסן פנימי – היכולת לווסת את עצמכם בלחץ, להתמודד עם חוסר ודאות, להתאושש גם אחרי נפילות. הוא גם יכול להיות אמונה עצמית -  שמספקת תחושת ערך, דיבור פנימי שמעודד ומחזיק אתכם ברגעים של ספק. 
חישבו על מטפס הרים, העוגנים שלו הם כל מה שמחזיק אותו כשהוא מטפס: החוסן הפיזי והנפשי בזכות אימון ותרגול, הזיכרון של כל הפעמים שכבר טיפס והצליח, הכלים שלמד להשתמש בהם, התכנון המדויק של המסלול. העוגנים לא הופכים את הדרך לקלה יותר, אבל הם אלה שמאפשרים למטפס להמשיך גם כשהגוף עייף והקולות בראש מציקים: "למה אני צריך את זה בכלל?" 
רק שלפעמים עוגנים לבד לא מספיקים, וכדי להמשיך לנוע קדימה, צריך גם יתדות. 

היתדות – הסימנים שבדרך 

אם העוגנים מחזיקים אתכם מבפנים, היתדות הם מה שמאפשר לכם להתקדם. הם כל אותם דברים שכבר עשיתם והשאירו סימן לדרך הבאה. בואו נסתכל שוב על מטפס ההרים: אם העוגנים הם החוסן הפנימי שלו, היתדות הן נקודות האחיזה בקיר הטיפוס או בהר. הן כל צעד קטן שהוא כבר עשה קודם, אולי במסלול אחר, אולי בטיפוס שונה, אבל הן שן. הן סימני הדרך שהוא יכול להיאחז בהם, בין אם הוא נעזר ביתדות שהשאיר לעצמו, או שהשאיר לו מי שטיפס שם לפניו. וכאן ניסיון קודם יכול לשמש גם כיתד – כזיכרון של פעולה קונקרטית שכבר נעשתה, כצעד שכבר ננעל בקיר הדרך, וכעת ניתן להיאחז בו. גם בחיים זה ככה. היתדות שלכם הן לא רק ההצלחות הגדולות, אלא גם הרגעים הקטנים שבהם צלחתם משהו בפעם הראשונה והשארתם לעצמכם סימן: 

• הפעם הראשונה שאמרתם לא למשהו שלא התאים לכם.
• הרגע שבו למדתם לבקש עזרה בלי להרגיש חלשים.
• אתגר שעברתם, גם אם בזמנו הוא נראה חסר משמעות.

 כל אלה הופכים להיות היתדות, אותן נקודות אחיזה שמראות שוב ושוב, שאתם אף פעם לא באמת מתחילים מחדש. 

למה זה חשוב?

כשעומד בפניכם אתגר חדש, קל לשכוח מה שיש לכם. טבעי להרגיש לבד מול הלא נודע, לחשוב שאתם "לא מוכנים", שאתם צריכים להתחיל מאפס. אבל זה לא נכון. שילוב של עוגנים ויתדות יוצר יציבות עם תנועה. הוא מאפשר לצעוד קדימה מתוך ביטחון, גם כשהדרך לא לגמרי ברורה. אתם לא מטפסים על הר בלי נקודות אחיזה – היתדות שם, אתם רק צריכים לראות אותן. 

איך מזהים עוגנים ויתדות?

1. הסתכלו אחורה, אל העבר - מהם הדברים שכבר התמודדתם איתם בהצלחה? אילו רגעים בעבר דרשו מכם אומץ, למידה, יציאה מאזור הנוחות?

2. שאלו את עצמכם – מה מחזיק אתכם בדרך? זה יכול להיות כוח פנימי, אמונה, אדם קרוב, ידע שצברתם, כלים שלמדתם להשתמש בהם.

3. זהו את היתדות – איפה השארתם לעצמכם סימנים בדרך? איפה כבר עשיתם משהו דומה, גם אם זה היה בהקשר אחר?

4. הזכירו לעצמכם – אתם לא מתחילים מאפס! כל מה שעברתם עד עכשיו לא נעלם, הוא חלק מכם והוא מה שיכול לעזור לכם להתמודד גם הפעם. 

זכרו שיש לכם על מה להישען, ואתם לא לבד בטיפוס הזה. כל צעד שאתם עושים עכשיו, הוא עוד יתד שנשארת בדרך למי שתהיו מחר וגם לאחרים. ובין כל השאלות והספקות, תנו גם לאמונה עצמה מקום. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל לזוז.