מה נורמלי?

אחת הפעולות הראשונות שמטפלים מונחים לנקוט בעקבות משבר היא "לנרמל" לאנשים את התחושות, המחשבות, הרגשות וההתנהגות שלהם. נדמה שזה הכרחי במיוחד בתקופות, שבהן נדמה שהעולם כולו איבד את השפיות.

אתמול מצאתי את עצמי "מנרמלת" מציאות למונחה שלי, שלשום למישהי אחרת, ולפני שלושה ימים בשיחה מקצועית עם אדם נוסף. ואז היה איזה רגע, שעצרתי ושאלתי את עצמי: מה זה בכלל נורמלי? מי קובע? למה כל כך חשוב לנו להרגיש "נורמליים"?

בהרבה תחומים מה שנחשב נורמלי היום ממש לא היה כזה פעם ולהפך. נורמלי הוא לא אמת מוחלטת אלא החלטה אנושית: הוא תלוי תרבות, זמן, הקשר והיסטוריה אישית. לפעמים גם כשאנחנו מרגישים "לא נורמליים", זה רק כי אנחנו מסתכלים על עצמנו מעמדה שלא מקבלת את מה שאנחנו חווים. אנחנו שופטים את הסבל, את הדמעות ואת הכעסים שלנו במקום לראות אותם כתגובות טבעיות, אפילו אם הן סוערות, למצבים לא תמיד נורמליים.

חרדה, קיפאון, בכי, כעס, איבוד שליטה, חוסר תפקוד זמני – כל אלה יכולים להיות נורמליים בהקשר של מצבי קיצון כמו מלחמה, אובדן ומשבר אישי. זה לא אומר שאין להם מחיר, אבל הרבה פעמים זו הדרך של הנפש ושל הגוף לעבד מידע ולשרוד, ומה שנראה מבחוץ כמו "באג אנושי" הוא בעצם מערכת ההגנה הכי טובה שיש לאדם באותו רגע.

אז מתי "לא נורמלי" הופך לבעיה שדורשת טיפול? זה כבר תלוי בתפקוד היום יומי, משך הזמן או ברמת הסיכון. כדאי לבדוק אם דפוס ההתנהגות משתלט על כל תחומי החיים,  האם הוא מסכן את האדם עצמו או את סביבתו ואם הוא נמשך לאורך זמן באופן לא פרופורציונלי.

נרמול הוא כלי חשוב, כי הוא מפחית מתח ובושה. אבל אם מסתפקים רק בו, קיים סיכון לפספס מצוקה אמיתית. נרמול מיטבי הוא כזה שמרגיע מצד אחד,  ומצד שני ממשיך לחפש כלים ותמיכה, ועוזר לאדם להתחיל לצעוד שוב קדימה.

בסופו של דבר "נורמלי" הוא בעצם העדשה, שדרכה אנחנו מסתכלים על עצמנו ועל העולם. השאלה היא באיזו עדשה אנחנו בוחרים, והאם היא מאפשרת לנו לקבל את עצמנו גם ברגעים, שבהם כל העולם סביבנו מרגיש כל כך רחוק מנורמליות.