נקודת ה G (לא מה שאתם חושבים)

כמעט לכולנו יש אותה נקודת Guilt. G . אשמה.

לא תמיד היא על משהו שעשינו או לא עשינו בעצמנו. לפעמים היא ירושה שקיבלנו. לא של כסף, אלא של מטען שעובר בשקט בין הדורות, תחושת אשם של הורה, סבא או סבתא.

כזו שלא היה אפשר להודות בה בקול בעבר, כי זה היה מסוכן או אסור, או כי המערכת המשפחתית המורחבת סירבה להכיר בקיומו של מה שעורר אותה. אז היא עברה אלינו דרך הדורות בלי מילים: דרך סודות, שתיקות ומבטים, והיא הפכה לעומס רגשי כבד שמחפש מוצא.

יש הסכמה רחבה שהחלק הלא מודע שלנו זוכר גם את מה שהמודע לא תמיד ער לו, וכשאין לו דרך לשחרר את העומס הזה במילים, הוא מוציא אותו דרך הגוף. זה יכול להיות כאב שלא נרפא, מחלה שחוזרת, איבר שמפסיק לתפקד. לפעמים אנחנו מטפלים בסימפטום, והכאב חוזר באותו מקום או במקום אחר, בצורה מעט שונה, לפעמים אפילו יותר כואבת.

בשלב הזה לא מעט אנשים מתחילים לחשוב שהגוף "מעניש" אותם על התנהגויות או בחירות מסוימות, והתחושה הזאת מייסרת אותם. אבל זה לא עונש, זה ביטוי לסחיבה של אותו משהו ישן, שהתגלגל אליהם: חרטה של אבא או אמא שלהם על כך שלא מנעו, לא טיפלו, או לא נכחו בזמן מחלה או פטירה של אח או של הורה. זה יכול להיות גם ביטוי של בגידה, נטישה או עשיית עוול כלשהו אחר באחד הדורות הקודמים.

כל עוד המטען הזה קיים, הגוף לא יניח לנו בשקט. זו לולאה מתישה: כאב  טיפול  הקלה זמנית  כאב חדש.

וזה לא קורה, כי הגוף שלנו "מקולקל", אלא כי המטען הזה מנסה לצעוק: "זו לא שלך. שחרר אותי."

הבשורה הטובה היא שזה לא חייב להישאר כך לנצח. כשאנחנו מזהים את המקור לכאב, מבינים שהתחושה הזו לא התחילה בנו, ויכולים להשיב אותה למקום אליו היא שייכת, יש לנו אפשרות לחוות הקלה, רגשית ופיזית. הגוף מתחיל לנשום אחרת, כי הכאב כבר לא חייב להיות השפה היחידה שלו.

עד שזה יקרה – זכרו שאתם והגוף שלכם באותו צד. שניכם רוצים לשחרר ולהשתחרר מאותו סיפור ישן.