פיירקס והחיים עצמם
הוצאתי כלים מהמדיח.
אחד מהם היה תבנית פיירקס מזכוכית עמידה, כזו שהכילה בתוכה המון תבשילים לאורך השנים. היא שרדה הרבה.
הנחתי אותה עם שאר הכלים לייבוש, כשפתאום נשמע צליל חד, ואז עוד אחד... ותוך רגע התבנית התנפצה לתוך עצמה.
עמדתי שם, מביטה בחתיכות הזכוכית, וחשבתי על החיים. כמה אנחנו לוקחים על עצמנו, עובדים קשה, סופגים, מכילים ומכילים. נכנסים ל"מדיחים", עוברים ייבוש, חוזרים למגירה ומחכים שוב להכלה הבאה...
ושוב מהתחלה.
אולי זה קורה דווקא ברגע של מנוחה, כי רק אז יש תחושה שאפשר להרפות, ולא צריך להחזיק בכוח. (מכירים את אלה שבדיוק ברגע שיוצאים לחופשה נהיים חולים?)
אולי גם בגלל זה אנחנו מביאים את עצמנו עד הקצה, כי משהו בנו מחכה לאותו רגע של עצירה כדי לאפשר לשבר, לשחרור או לשינוי לקרות.
תבנית הפיירקס מצאה את דרכה לפח. בחיים שלנו עדיף לא להגיע לשם.
לפעמים נצליח להשתקם משברים מרובים, בגוף ובנפש, אבל חשוב שנזכור שבניגוד לתבנית לנו יש את היכולת לעצור לפני שאנחנו נשחקים עד תום.
יכול להיות ששווה לבדוק איפה אפשר לשחרר, עוד לפני שהחיים "ישחררו" בשבילנו?
