על אמפתיה וכאב שמחלחל פנימה

לאחרונה אני פוגשת בקליניקה וגם בחיים אנשים עם רמה גבוהה מאוד של אמפתיה. אלה אנשים שמרגישים "עד העצם" מה שעובר על אחרים.

לפעמים הם ממש מזכירים לי נחש שמשיל את הנשל שלו שוב ושוב, כל פעם חשופים, כל פעם בלי עור, וכל פעם חווים כאב מחדש.

לפי ההגדרה המילונית, "אמפתיה" היא היכולת להבין ולהרגיש את רגשותיו של האחר. בפועל יש מנעד רחב: 

יש אמפתיה למה שקורה לאנשים סביבנו,אמפתיה לבעלי חיים, לחסרי ישע, לילדים או לאנשים שאנחנו לא מכירים ורואים רק בחדשות... והאמפתיה הזו לא מתפזרת באופן שווה אצל כולם.

מה שקורה להרבה אנשים רגישים, הוא שהאמפתיה החיצונית שלהם לזולת ולעולם, גבוהה בהרבה מהאמפתיה, שיש להם כלפי עצמם.וכך נוצר בתוכם מעגל של כאב, כי הגוף והנפש שלהם סופגים הכול, אבל לא מצליחים לקבל את אותו חיבוק פנימי, שהם מעניקים החוצה.

אמפתיה לא חייבת לכאוב.

היא מתחילה להיות מכאיבה רק כשאנחנו שוכחים שגם לנו יש לב, שזקוק בדיוק לאותה עדינות המופגנת כלפי אחרים.

מנקודת מבט של תת המודע, זה יכול להרגיש כאילו אנחנו מנסים להפחית את הכאב שלנו דרך תיקון הכאב של מישהו אחר.

מנקודת המבט של הקונסטלציה המשפחתית, לפעמים זו נאמנות עמוקה למישהו בשושלת שלנו שסחב כאב, ואנחנו ממשיכים להחזיק את הכאב הזה בשמו או בשבילו, אפילו שהכאב הזה בכלל לא שלנו.

מה אפשר לעשות עם זה?

אפשר לתרגל הקשבה עדינה לתחושות הגוף ולנשום לאיפה שכואב;

לעשות מדיטציה;

דמיון מודרך;

לקחת רגע פשוט של שקט ולשאול את עצמנו:"מה אני צריך עכשיו?" ולא רק "מה אני יכול לתת לאחרים?"

ריפוי דרך אמפתיה מתחיל כשאנחנו לא משאירים את עצמנו מחוץ למעגל החמלה. אז רק תחשבו, איך אתם מחזירים חמלה גם לעצמכם ביום יום...