סיפורים ומאמרים

כמעט לכולנו יש אותה נקודת Guilt. G . אשמה. לא תמיד היא על משהו שעשינו או לא עשינו בעצמנו. לפעמים היא ירושה שקיבלנו. לא של כסף, אלא של מטען שעובר בשקט בין הדורות, תחושת אשם של הורה, סבא או סבתא. כזו שלא היה אפשר להודות בה בקול בעבר, כי זה היה מסוכן או אסור, או כי המערכת המשפחתית המורחבת סירבה להכיר בקיומו של מה שעורר אותה. אז היא עברה אלינו דרך הדורות בלי מילים: דרך סודות, שתיקות ומבטים, והיא הפכה לעומס רגשי כבד שמחפש מוצא.

אחת הפעולות הראשונות שמטפלים מונחים לנקוט בעקבות משבר היא "לנרמל" לאנשים את התחושות, המחשבות, הרגשות וההתנהגות שלהם. נדמה שזה הכרחי במיוחד בתקופות, שבהן נדמה שהעולם כולו איבד את השפיות.

יש לי מונחה שמאוד פחדה מהפחד. המחשבה עליו, מסתתר בפינה, אורב, מחכה שהיא תעשה צעד לא נכון והוא יזנק עליה, מאוד הפחידה אותה. כי ברגע שהפחד תוקף, הוא בולע. ואז הכל נהיה שחור, ואי אפשר לנשום בתוכו.

כשנשפך קפה על החולצה רגע לפני פגישה חשובה.כשהודיעו לך שלא התקבלת לעבודה שממש רצית.כשרכב דפק את האוטו שלך בחניה, ברח והשאיר אותך עם מעיכה רצינית… ובלי פתק (אמיתי לגמרי מלפני שלושה ימים). זה מעצבן.אלה עוד רגעים שאפשר לעכל: החולצה הולכת לכביסה, עבודה אחרת כנראה תגיע. הרכב יכנס למוסך, וזה יכאב בכיס, אבל בסוף יסתדר.

לאחרונה אני פוגשת בקליניקה וגם בחיים אנשים עם רמה גבוהה מאוד של אמפתיה. אלה אנשים שמרגישים "עד העצם" מה שעובר על אחרים. לפעמים הם ממש מזכירים לי נחש שמשיל את הנשל שלו שוב ושוב, כל פעם חשופים, כל פעם בלי עור, וכל פעם חווים כאב מחדש.

לפעמים אנחנו שמים לעצמנו יעד בחיים. כמו להקליד כתובת בווייז ולצאת לדרך. פונים לפי ההנחיות, עוקבים אחרי מה שנראה ברור ומכוון, מתקדמים, מתמודדים עם רמזורים אדומים, פקקים, האטות.ואז מגיע עיכוב בלתי צפוי. תאונה, שוטר, תדלוק באמצע הדרך, אוויר שחסר בצמיגים. רגעים שבהם אנחנו עוצרים כי אין ברירה, אבל אולי, רק אולי הם בעצם סימן

התחלות. מה אנחנו מצפים מעצמנו, כשאנחנו רואים את המטרה מול העיניים. מה אנחנו חושבים על מה אנחנו עוברים בדרך. או כמה נפילות יהיו לנו תוך כדי, וכמה פעמים מתוכן זה ממש יכאב.

לכל אחד יש את הרגע שבו שינוי עומד בפתח, החלטה שמרחפת באוויר, צעד ראשון במשהו שלא עשה בעבר. זה יכול להיות אתגר מקצועי, שינוי דפוסי חשיבה או התנהגות, התמודדות עם רגש חדש או מצב לא מוכר. לפעמים זה מרגש ומסקרן, אבל לא פעם זה גם מטלטל. כי כשהמוח מזהה משהו חדש ולא מוכר, מיד נדלק בו אור אדום: "האם זה בטוח? האם אצליח? מה יקרה אם לא?"

מה הקשר בין קונסטלציה לאינסטלציה? שתי מילים לועזיות, שנשמעות דומה, אחת מהעולם הטיפולי, השנייה מעולם קצת אחר...

עלו בי הרהורים על שני כוחות שפועלים בתוכנו: האגו האנושי שמנסה להגן, להבין, לנתח, לצפות מראש. ומנגד התודעה הקולקטיבית, שהיא משהו עמוק ורחב יותר, שמרגישים אותו דווקא כשמרפים לרגע מהצורך לדעת. במרחב של קונסטלציה משפחתית, שאני מלווה בו אנשים, אני רואה את המפגש בין שני הכוחות האלו. זה קורה כשהאדם מסכים, אפילו לרגע, להניח את הסיפור האישי בצד ופוגש משהו שהוא לא "אני", שעדיין מרגיש מאוד אישי.

שמחה היא אחד הרגשות הראשוניים והטבעיים ביותר שלנו. תינוק בא לעולם כשהוא חווה שמחה באופן טהור. כל עוד הוא מטופל, שבע, מוחזק בידיים אוהבות, הוא פשוט שמח. ולא כי הוא השיג משהו או "הרוויח" את זה, אלא כי זה פשוט המצב הבסיסי שלו. ואז הוא גדל, ובלי לשים לב, השמחה שהייתה חלק ממו הופכת למשהו שצריך לחפש אחריו. לפעמים פתאום היא נעלמת, לפעמים היא מופיעה לרגע ואז שוב מתפוגגת, ולפעמים הוא כבר לא בטוח אם היא אמיתית או רק ביטוי של התרגשות רגעית.

במפגשים שלי עם הורים אני פוגשת לא מעט כאלה, שנמצאים במעגל מתיש של אשמה. הם מרגישים שהם לא מספיק טובים, שהם לא ההורים ה"מושלמים" שהילדים שלהם צריכים. הם מתאמצים להיות הורים מיטביים, כאלה שיודעים מה נכון, שלא טועים ושיש להם תשובה (כמעט) לכל דבר וכשמשהו מתערער אצלם הם מרגישים תחושת כישלון.