טווח הגילאים הרשמי של גיל ההתבגרות כיום הוא מגיל 10 ועד גיל 30. זאת עקב ההשפעה המשמעותית של הגורמים הסביבתיים על הילדים: המזון המתועש גורם להתפתחות הורמונלית מוקדמת יותר מבעבר, והחשיפה למידע ולרשתות מגביר את ההתפתחות הקוגניטיבית של הילדים. יחד עם זאת, ההתפתחות הרגשית מתרחשת בקצב איטי יותר, מה שגורם לתופעות מוכרות בגיל ההתבגרות, כמו העצבנות, האימפולסיביות, חוסר היכולת להתאים תגובות רגשיות למצבים. כאשר החלקים השונים במוח לא מתפתחים באופן אחיד, נגרם חוסר התאמה בין תגובות המתבגר למצבים מסוימים.
בגיל ההתבגרות הורמון המלטונין, שאחראי על ההירדמות, מופרש באופן שונה ממה שהוא מופרש בגיל צעיר. בעוד שבקרב ילדים צעירים הוא מופרש סביב השעה 21:00, מה שגורם לתחושת עייפות ורצון לישון, אצל המתבגר ההורמון מופרש רק סביב השעה .23:00 ולכן הוא מרגיש שהוא עדיין לא עייף כמו בעבר בשעות הערב. מאידך, גם מתבגרים זקוקים לכ 10 שעות שינה לצורך תפקוד מיטבי. אז ככל שהם נרדמים מאוחר יותר, כך גם ההתעוררות בבוקר איטית ומאוחרת יותר והפעילות של המוח מתחילה בשעה מאוחרת יותר. לנו כהורים חשוב להבין את הסיטואציה ולהעביר את האחריות על ההירדמות וההגעה לבית הספר בזמן לידי המתבגר. עלינו לעודד אותו להיות עצמאי וגם לתמוך בו, במידה וקשה לו והוא זקוק לעזרה (למשל, להציע לקנות לו שעון מעורר). כך המתבגר ילמד כי זו אחריותו, אך יש בבית מבוגר שתומך בו ומסייע לו לסגל הרגלים חדשים.
כשהמתבגרים שלנו עולים לחטיבה, הם פוגשים חברת שווים חדשה – בית ספר חדש, כיתות חדשות, והרבה ילדים שלא הכירו קודם. הם נאלצים להתמקם מחדש ברמה החברתית, למצוא את הקבוצות אליהן הם רוצים להשתייך, להרגיש "מקובלים" ושווים. זה דורש מהם המון מאמצים, ומעסיק אותם סביב השעון, כי בשלב הזה תחושת הערך שלהם תלויה רק במיקום החברתי שלהם. רק כאשר הם ירגישו שהמקום החברתי שלהם מתייצב ותחושת השייכות שלהם במקום טוב, הם יוכלו להתפנות שוב לדאגה ללימודים. לכן חשוב מאוד להיות בהבנה לתהליך החשוב הזה ולספק להם תמיכה. כדאי לעודד את המתבגרים בתהליך הזה, לחזק את תחושת המסוגלות שלהם ולשדר להם בטחון שאתם מאמינים ביכולות שלהם. זה יעזור להם מאוד וגם יבסס ביניכם קשר של אמון.
אחד התהליכים החשובים, שמתרחשים בגיל ההתבגרות הוא תהליך האוטונומיה. זהו תהליך, שבסופו המתבגר שלכם יהפוך לאישיות נפרדת, מגובשת, עם זהות עצמאית – אדם שמסוגל לקבל החלטות באופן עצמאי ולקחת אחריות על מעשיו. התהליך הזה חשוב ביותר, כי רק כאשר הוא יושלם נוכל לקבל אדם בוגר ועצמאי. הורים רבים לא מזהים את השינוי וממשיכים לפעול בשיטות מוכרות: לשלוט בו, לנהל אותו, להכריח. כל אלה לא מאפשרים למתבגר לעבור את תהליך הנפרדות שלו, ולכן באופן לא מודע הוא "בועט" במה שלתחושתו "כובל" אותו, הוא מרגיש שלא רואים אותו ואת צרכיו ושלא מתחשבים בו. הרגישות שלו בגיל הזה גבוהה, והאימפולסיביות גורמת לו להגיב באופן מיידי ולהתחצף. זוהי תופעה של התגוננות ורצון לשמור על תחושת הערך שלו. לכן חשוב לא להתייחס להתנהגות הזו כאל מעשה שמכוון נגדנו, ההורים, אלא בעיקר בעד עצמו – המתבגר מנסה לשמור על תחושת הערך שלו ומגיב באופן אימפולסיבי. זה לא אומר שעלינו לאפשר התנהגות כזו, אבל ברגע שנגיב ברוגע ולא נשבור את הכלים, נוכל לשוחח עם המתבגר שלנו כשהרוחות יירגעו, נבין איפה נפגעה תחושת הערך שלו ונסיק מסקנות. נציב שם גבולות ברורים, ונבהיר שגם כשהרוחות סוערות ישנן תגובות לגיטימיות וישנן כאלה שלא. נהיה ברורים, חד משמעים ובאותה מידה גם נגלה אמפתיה למצוקה של המתבגר.
דבר ראשון, מגדירים זמנים בהם אף אחד לא במסך – כולל הורים. החוקים חלים על כולם. לכן, חשוב לתת דוגמא אישית, למשל בזמן הארוחה המשפחתית או בזמן שינה . אצל המתבגרים יותר קל להגדיר זמנים ללא הטלפון מאשר להגביל שעות עם טלפון: הלימודים והמשימות הלימודיות היום מתנהלים גם במכשירים הניידים, כי שם נמצא העולם של המתבגרים. הקשרים החברתיים שלהם מתנהלים ברשתות החברתיות ובאמצעות הטלפון ולכן לא באמת נוכל לחסום להם את האפשרות להשתמש בו. גם תחומי הענין של המתבגרים נמצאים שם. אז במקום להילחם על הגבלת זמן מסך נקבע כללים ברורים מתי לא משתמשים בו. יש חשיבות רבה לבסס תקשורת מכבדת עם המתבגר כדי להגביר סיכוי לשיתוף הפעולה שלו. נקשיב לו, נתעניין בו, ובעיקר נכבד את סדרי העדיפויות שלו. נעודד את אותו לקחת חלק בתנועת נוער, לפתח תחומי ענין מחוץ למסכים כמו ספורט – כל אלה גם לא מצריכים שימוש בטלפון ולהיפך, מייצרים הפסקות יזומות.
לא ניתן "לגרום" שום דבר בכוח, ודאי לא בגיל ההתבגרות. מה כן אפשר לעשות? לזכות בשיתוף פעולה. איך נקבל שיתוף פעולה כזה בכל מה שקשור במשימות הבית? קודם כל נבין, ששום דבר לא מובן מאליו – אם המתבגר מעונין הוא ישתף פעולה ואם לא, שום דבר לא יקרה. נוודא שאנחנו יודעים איך להשיג את שיתוף הפעולה שלו. במקום להורות או לשלוט – לבקש את עזרתו. בבקשת עזרה אנו מאפשרים למתבגר להרגיש שהוא משמעותי ושהעזרה שלו חשובה לנו. נעודד אותו תוך כדי וגם ביום-יום, נזכיר לו עד כמה העזרה שלו היתה משמעותית לנו ולכל המשפחה. זכרו, תחושת השייכות של המתבגר מתבססת על תחושת המשמעות כחלק תורם ומועיל בבית. נזכור תמיד להעריך את העזרה שלו, להודות עליה ולהזכיר לו, כי נשמח גם בפעם הבאה לקבל ממנו סיוע בכל דבר שקשור לבית. המתבגרים שלנו מאוד רוצים לקחת חלק משמעותי בבית. חשוב להם להרגיש תורמים ומועילים במסגרת המאמץ המשפחתי המשותף. אז אל תפסיקו לבקש מהם עזרה! גם אם פעם אחת לא הסכימו אל תתייאשו, יש סיכוי גדול שבפעם הבאה נזכה להסכמה.
ישנן משפחות בהן כבר בגיל צעיר הילדים לוקחים חלק במטלות הבית – תפקיד קבוע או משתנה. ישנן משפחות בהן הילדים פחות מעורבים, אבל לפעמים מגייסים אותם לפרויקטים ייחודיים. חשוב מאוד, שהילדים יהיו חלק מהמאמץ המשפחתי. זה מגביר את תחושת השייכות שלהם ותחושת המשמעות שלהם במשפחה. גם כשלילדים יש תפקידים בבית שהם מבצעים כחלק מהשגרה, נהוג כן לשלם להם בגין עבודות שלא בשגרה, כמו שטיפת רכב או ניקיון גינה. בסופו של דבר, כל משפחה מתנהלת על פי ערכיה. התשלום בגין עבודות הוא חלק מהחינוך הפיננסי שאנחנו מעניקים לילדינו – הם לומדים מה המאמץ שיש להשקיע כדי לקבל תשלום, מה לעשות עם הכסף שהרוויחו, האם לחסוך למטרה מסוימת או להוציא על הנאות מיוחדות. כמה לשלם? זוהי החלטה של כל משפחה בהתאם ליכולותיה וערכיה. נהוג לשלם לילדים את אותו התשלום, שהיינו משלמים לעובד חיצוני בגין אותה עבודה.
הם יכולים לקום בבוקר כעוסים, לחזור מבית הספר עצובים, פתאום מתקשרת חברה ובתוך רגע מצב הרוח משתנה... הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לעקוב אחר השינויים האלה. מה עושים? נשארים יציבים ולא מתערערים, וזוכרים שהשינויים האלה לא בגללנו! דווקא בשלב זה של תנודות במצבי הרוח, המתבגרים זקוקים למבוגר יציב, שלא נשבר אלא מייצר סביבה שקולה ובטוחה, כזו שתעזור להם להתייצב כשהסערה תחלוף. אין טעם לנסות ולהבין את סיבת הסערה, כי לא באמת נצליח. מוטב שנהיה בעמדת "צופה מהצד", נתבונן ונהיה זמינים להושיט עזרה כשנתבקש לכך. ברגעים של כעס גדול באופן מיוחד עלינו אף להתרחק פיזית מהמתבגרים כדי לאפשר לרוחות להירגע ורק לאחר מכן ליצור שוב מגע. זכרו, שתנודות במצבי הרוח יכולות להבהיל בהתחלה, גם אותנו אך גם את המתבגרים עצמם, והיכולת להירגע באופן עצמאי הינה מיומנות חשובה. עלינו לאפשר למתבגרים שלנו את הלמידה הזאת, תוך שנוודא שהם יודעים, שיש מבוגר שהוא סלע איתן הנמצא שם עבורם ולא מושפע גם מהגל הכי גדול שיגיע.
בימים אלה זה קורה בגיל מאד צעיר, וישנם מתבגרים רבים שמתנסים בעישון כבר בגילאי 12-13 ואפילו מוקדם יותר. התקשורת איתם משתנה בגיל ההתבגרות, ולכן לא נוכל להגיב באופן אוטומטי ב"לא מרשה". אם המתבגרת רוצה להתנסות במשהו - היא תעשה זאת בהסכמתנו או בלעדיה, ובלי שנדע. לא נוכל למנוע זאת באיסור. מה כן אפשרי? לדבר בגובה העיניים, לעשות שיח על נזקי העישון – שיח קצר ובוגר ולא בהטפת מוסר. עלינו להגיד למתבגרת שאנחנו סומכים על שיקול הדעת שלה (כדאי שנתנסח באופן אותנטי ואמיתי – חשוב לסמוך על הילדים שלנו), ונאמר שאנחנו יודעים שהיא מבינה את המחירים שעלולה לשלם על התנהגות לא אחראית. מומלץ שלא נשפוט, לא נזלזל ולא נבקר אותה, לא נשתמש בתיוגים כמו "חסרת אחריות" אלא נדאג לתת לה תחושה, שאנחנו מבינים את הסקרנות שלה וסומכים עליה שהיא תקבל את ההחלטה הנכונה.
קיימות דעות מגוונות בנוגע לדמי כיס: ישנן משפחות בהן מקבל המתבגר סכום קבוע בכל שבוע או חודש, במשפחות אחרות המתבגר מקבל תשלום בגין מילוי משימות. דמי כיס חשובים לחינוך הכלכלי, שעלינו להעניק לילדים שלנו. הורים רבים מתקשים להבין זאת, והם טוענים שברגע שיהיה למתבגר שלהם כסף ביד, הוא יבזבז אותו על "שטויות". בפועל זה משהו שבאמת יכול לקרות. אך גם אם זה מה שיקרה, זיכרו, שזוהי למידה חשובה מאוד. המתבגרים שלנו לומדים התנהלות נכונה עם כסף מתוך ניסיונם האישי. גם אם בפעם הראשונה, ואפילו בפעם השניה, הם יבזבזו את כל הסכום שקיבלו על משהו, שלנו נראה פחות חשוב, הם ילמדו שעליהם להמתין לפעם הבאה שיהיה להם כסף לרכוש משהו שהם רוצים. זאת ההזדמנות שלנו ללמד אותם כיצד להציב מטרה ארוכת טווח, איך אפשר לחסוך עבורה, איך לתכנן הוצאת כספים באופן יעיל ואיך לעשות סדרי עדיפויות. אפשרו להם למידות חשובות אלה – הן ישרתו את המתבגרים גם בהמשך חייהם.
חוסר ארגון ו"דחיינות" הם שלב טבעי בלמידה האנושית אחרי שנים של ילדות, במהלכן המבוגרים תכננו והחליטו עבור הילד מה ומתי לעשות. פתאום הדרישות משתנות, והוא נאלץ להחליט ולקחת אחריות על עצמו, לתכנן זמנים, למלא מטלות – מיומנויות שכהורים לא הקנינו לו, כשהיה צעיר יותר. מה אנחנו יכולים לעשות כדי להקל עליו? במקום להגביר עליו לחץ, שרק ירפה את ידיו של המתבגר, נתאזר בסבלנות והכלה ונשקיע את מירב המאמצים בהקניית כושר התארגנות ונלמד אותו לקחת אחריות דווקא על מטלות הקשורות ביום יום שלו ולא בהכרח על המטלות הלימודיות. לפרק זמן מוגבל נייצר עבור המתבגר הצעיר מסגרת תומכת, המעודדת התמודדות עצמאית עם מטלות לא מורכבות, מבלי להתייחס למטלות לימודיות – ניתן עדיפות לעזרה חיצונית. ברגע שהמתבגר יתחיל להסתדר באופן עצמאי עם מטלות השגרה, הוא יגלה שביכולתו להתמודד גם עם המטלות הלימודיות יותר בקלות, ואנחנו נוכל לשחרר את העזרה שלנו בהדרגה גם בהקשר הלימודי.
